הארכיון של פברואר, 2012

 

1.

חברות כנסת, גנרלים ואנשי עסקים מלוכלכין

התקציבים, המלחמות הם תחרויות נעות במעגלין

יום אחד אתם למעלה, יום אחד אתן למטה

אנחנו שהפסדנו לשמנת, ללובן ולבררה

נצבע בכל בוקר מחדש את קירות כלא שאטָה.

 

האדמות, הצנזורות והטיפשות

יחזרו לבעליהם ונשכח מהטעות

אבל אתם תחזרו לעבוד כפועלי בניין לא גאֵה

בזמן שאנו מהכיבודים המלוחים נבָּנֵה.

 

זה יכאב לעלות, לרדת ולעלות

יהיה קשה לכולן להוליד ולראות את התפוצצות החוקרים ואקדמיית הנוצות

עיר האלוהים תעלה לכותרות הכואבות את סדום ועמורה

ושר המִדְבָּר בריבת תאנים ישיר במקהלה (לא) כל כך רעה.

 

אבל כאן אין מספיק צמחים, חיות וקטשופ

בכדי לשרוד

אז נביא פחות ילדים,

ישמיעו פחות את "אייבי רוד".

 

2.

אמרו לי לפחד מחו"ל, ללא בית נשארתי

לא נלחמתי על הלחם, על המים רעבתי

ניגנתי התראות, פיגועי הסתעפויות

התרעתי על התאהבויות והתחסמויות

 

שלי ושלךְ שבאקראיות כוכבים לחשו

למוות לנוס, לרגע, יתושים בנו לא בחשו

אני לא ידעתי שאת ממשטרת הפרידה

שגם אותי גייסה במחסור, הפכתי לשיר אבטלה

עם אַלָה ביד אחת, עירום ממדי הפגנה באֵלָה השנייה

בעד משברים וחולשה, פנקייק שיר נשימת שָה שָה שָה.

 

את – אקדמאית מיואשת בקול זמיר שחוק

אני ואחר כך את, התפוצצנו בחיבוק בלי חיבוק

ועכשיו רחוק מבית כנסת,

שם אני לא נכנס אם את לא נכנסת,

 

יודע שלא במשכורות תפילה

את תגיעי חזרה

ובינתיים את מתאדה, מתפלה, ונזרקת

שוב בחזרה.

 

נתאחד בריקנות של אמנית, אמנות וכמעט אמן

סביבנו איומים יתקבלו מהרבה ליברמן וקצת עם

נרקוד בכי של חיילים שלא ישנים בכפיות

לסטרס המגיע ממכה בבוהן הקטנה, אחרי לחיצה מכוונת על שתי ידיות

נצמיח אינטימיות במלחמה שאחריה לא יהיו יותר לידות

ההיסטוריה של זוגות כמונו זורעת בשפעת הפגישות פריחות של שינאות כה יפות.

 

משרד החוץ של גופי התריע לא לנסוע לרצינות שבדמותךְ

חתמו על שלום בינינו, אבל אף אחד לא שאל אותי איךְ

הכרנו בדמעות שיער לבן ומוות מתקרב

איך נפרדת ממני, פשוט אני שוב, רעב, הרְעֵב ורעב.

 

3.

בזיקוקים נפתחו השמים בסיני

ליבי התנפץ בכריעה "אללה הוא חי"

בקריאה של זוהר, השיחה עם אינטלקטואל בדואי בשם עוודה

אני – משורר חיפאי חזק בחזון של "חַק אל עוודה"

שומע דילן, דלוק על איך הוא אותנו מזִין

עם ארבעים שקל נהג גם מונית מואזִין

ומשמר הגבול מחופש ולא מתחפש

כשהכרנו שמחתי מולךְ בקריאה משולשת של "ש"ס", "Yes", "יש"

מנסה לכתוב אותנו, אבל נפרד רק משש-בש

המזל דוחף אותי ממךְ ובאותו זמן שורף כמו אש

יש משהו בשנוקרל – מוצא נשיקות צפות

ובכל זאת חדות מחטי קיפוד הים שלכיווני עפות

אבל לך תנסה להסיר מעליך את המקוננות

או בדיחות שמדכאות שלל עדות

קול בתוכי מבקש "לך תחליף את המשקפת הדולפת"

אחרת איך תמצא דגש בבגד – עני מכפת

זוכר כאפות באוטובוס ריק, כשרק ילד לילד אנס

שוכח שבתוכי יש תוכךְ, יש ננסית של אננס ננס

 

את רחוקה מאיתנו כמו ישראל ממצרים

הזקן המלבין שלי טבע באצות שקע עם צבאות פרעה במים

לא בא שפל דווקא מגאות,

אפילו לאימא שלי עכשיו אין עלי קצה חוט

ועכשיו מה יעשו בבריאה, אם יש בךְ ובי משהו שחוט.

 

4.

כשאכנס איתך ליחסי יציאות ג'ורג' בוש

ניפגש אל מול אוקיינוס כי בֹּשׁ    

בחופי דיכוי האישה, הבת האנושית

אנשק את הפוליטי שבךְ וגם את האישית

לאור דרבוקה נבחן את מלחמת החינמונים

חושה מנוגבת ברוח של חטיפות ואימונים

אל תגידי שרק את במבחן, כששנינו דוגמא

לבכי, אני זה הבור, שבו שאלת לראשונה

מה נישמע, יא מתיתיהו?

עניתי שאין מדינת רווחה בתאגיד ממלכת יאהו.

התאהבנו בטבח בעזה, כמו שניצל שעולה רק עשרים ש"ח.

אהבנו את מכת החרטה של אפימתיאוס בשש-בש ולא זה של פרומותיאוס מלך השח

אין מיטה וסדין משלנו בחברָע ללא מדינה

וקוּבָּה תבונתית ומדויקת שסבתי העיראקית מכינה

חשבתי שתראי לי את הדרך למזרח ולך אהיה נכון

נותרתי יועץ אישי שלךְ ולא פוליטי, זאב שעיר ולא נבון

 

5.  

כשנפרדנו בערב של מוסיקאים נגד

הגירוש, הגוף לא נחתך

וחיבוק חברתי לא הצליח לפצוע

את הזמן המר בהרג והחוויה המתוקה,

נחשולי המים האדירים הזדקרו בתוך

הגוף ומערבולות רוקנו את הרגעים

הטעימים שהשארת אצלי חזרה לעלות

בהדפס חד פעמי במוזיאון החי של הזכרון

גלי גללי ענק.

 

הכרנו בהתנגדות לטבח בעזה. כששירון עָרַךְ גרילה

התאהבנו מיד לאחר ההפגנה הגדולה (נגד הטבח) בשבת

הכרת את הוריי בדיוק כשהסתיים טקס הזכרון לנכבה בואדי ניסנאס

אכלתי עם הורייך רגע לפני שקראתי את השיר על גירוש יפו וכפר לא שלם במוזיאון

נפרדנו כשנחשולי-ענקית בלתי נראית שוטפים את גופי ומתנפצים על החלטתך

ליהנות.

 

השיר מתוך ספר שירה בכתובים "האסון מתחיל בארוחת עסקים" שייראה אור בהוצאת נהר ספרים בשנה הקרובה (2012). אפשר לשמוע הקלטות של חלקים ממנו כאן וכאן.

מודעות פרסומת

זוהי אזהרה דחופה. בכל המקרים הבאים אנא הפסיקו לעבוד מיד וצאו לרחוב.

הפסיקו לעבוד אם במקום העבודה שלכם פערי שכר בין העובד הזוטר למנהל הבכיר ביותר, אם הבחנתם שיש מנהלים מתעללים או מנהלים בכלל, אם אתם או מי שלידכם נדרשים לעבוד יותר משבע שעות ביום, אם שמתם לב שעובדים חולים מגיעים לעבוד, אם אתם נדרשים לדווח על מיקומכם, אם עליכם לנהוג במכונית לעבודה יום יום, אם אתם צריכים לקבור אפכם בחול, לשקר, למכור מוצרים שאין בהם צורך, נדרשים להופיע בלבוש הולם, אם על שבע השעות אינכם מקבלים משכורת המספיקה לקורת גג, אוכל, לימודים, להולדת ילד, לספרים, מוזיקה, הצגות תיאטרון וקולנוע, קניית צבעים ונייר לציור, שיעורי ריקוד ונסיעות אוטובוס לים. הפסיקו לעבוד אם אתם מסכנים את בריאותכם, למשל: נושמים אבק, גיר, אסבסט, אקונומיקה, עולים לגבהים בלי רשת ביטחון, אם אינכם מורשים או יכולים לצאת לשירותים, יושבים במשרד סגור לשמים ומואר בפלורסנט רוב הזמן. 

אם את או אתה מוצאים עצמכם באחת או יותר מהקטגוריות הללו, אזהרה דחופה זו נוגעת לכם. עיזבו הכל. צאו לשבת באוויר הפתוח ליד ביתו של שר הביטחון, שר האוצר, ראש הממשלה, כל שרי הממשלה, צאו לשבת ליד בתיהם של עשירי ישראל המעסיקים אתכם, ואם יזדמן לכם לראות אותם, אולי אף תוכלו לשבת בחיקם. צאו. צאו לשבת במגדלי אקירוב, על גג בניין האופרה, בסביון, כפר שמריהו, הרצליה פיתוח, ארסוף וקיסריה. הציפו את רחובות תל אביב צפון ומרכז והיזכרו: מה לא. מה כן.

הַיְּלָדִים שֶׁיֵּצְאוּ מֵהַמְּקָרֵר הָרֵיק

יְגַלְגְּלוּ פַּחֵי זֶבֶל וִינַקְּרוּ אוֹר

מֵעֵינֵי פָּנָסֵי הָרְחוֹב.

בַּחֹשֶׁךְ הַגָּדוֹל יַבְרִיקוּ הָרְקוּבוֹת שֶׁבַּשִּׁנַּיִם,

יִנָּעֲצוּ בַּחֲתוּלִים מְפֻטָּמִים, יִנְקוּ מִלְּשׁוֹנָם

שְׁאֵרִיּוֹת שַׁמֶּנֶת.

וְהַשַּׁמֶּנֶת, גְּבֶרֶת מְגֻנְדֶּרֶת, שָׁכְחָה מִזְּמַן

אֶת עֲטִינֵי הַפָּרָה שֶׁטִּפְטְפָה

אוֹתָהּ אֶל הָעוֹלָם.

בַּבֹּקֶר תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ,צִפּוֹרִים

יְבַשְּׂרוּ סְתָו וְאֵין מִי שֶׁיְּקָרֵב אֶת

הַשּׁוּרוֹת הָאֵלֶּה לָאַף

לְהָרִיחַ אֶת מַחְתֶּרֶת הֶחָלָב.

לזכרו של יוהנס (יונתן) ברקו, אשר קפא למוות על ספסל בגינת לוינסקי,

 מתכתב עם "הישן בגיא/ ארתור רמבו".

"וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת, עָצֻר בְּעַצְמֹתָי."   (ירמיה, כ, ט)

 

 

עַל הַיָּשֵׁן בַּגַּן

הַמִּתְגַּלֶּה בְּקֵץ מִלְחָמָה יוֹם-יוֹמִית

לֹא יִכָּתֵב שִׁיר שֶׁרִגְשׁוֹ הַשּׁוֹאֵג מְאֻבָּן –

כָּבוֹד הַשָּׁמוּר רַק לַנּוֹפְלִים בַּחֲזִית.

גַּם רִשּׁוּם מִשְׁטַרְתִּי קַר יֶחְסַר

לְצִיּוּן תֹּם גַּחֲלֵי הָאֵשׁ הָעֲצוּרָה בָּעֲצָמוֹת,

הַהַשְׁגָּחָה עַל הַנֶּפֶשׁ וְהַטְרָדָתָהּ

עִמָּהּ מִתְפּוֹגְגוֹת.

 

נִפְטַר מֵחוֹבוֹתָיו וּמֵעֹל הַצִּיּוּת,

הִשְׁתַּחְרֵר מִמּוֹסְרוֹתָיו

וּמִנִּסְיוֹנוֹת הַבִּיּוּת.

 

גּוּפוֹ וַחֲפָצָיו לֹא יְטֻלְטְלוּ עוֹד עַל יְדֵי הַמְפַנִּים

כָּעֵת יִזְכֶּה בְּשַׁלְוַת עוֹלָמִים,

אֵין זֶה מָוֶת הֶרוֹאִי,

מִנְעוּ אֶת הַבָּאִים!