הארכיון של יוני, 2012

אלכסון/ יוטבת זרקא

פורסם: יוני 14, 2012 ב-Uncategorized
תגים:

אני שוכבת באלכסון על הכורסא. החושך מנתק אותי לריחוף. מסתכלת על צל כורע בעמדת התקליטים. מהחלון דרך וילון שקוף השיח החיצוני סגול כהה, אחריו המדרכה והאנשים החולפים בה, דשא גדול, שורות בתים, עוד דשאים שחורים וברושים זקופים, מדרכות כהות, ישרות, מחוספסות משמש חורפית שנפלה עליהן בתחילתו המרוחקת של היום. אתה חוזר אליי, להיות כל הכוכבים שלך. המוזיקה בולעת לנו את השתיקה, אתה נוגע בי בביטחון  מתחיל בצלעות, העור מתנתק, אתה עוצר "את יפה". כשהעיניים שלך מסתכלות אלי אני מתמסרת לרגע קטן בו אני מאמינה לך.

לפני חודשיים, עזבת לשנת שירות וחשבתי שיותר לא נתראה. בפעם הראשונה כשהזמנת אותי, שכבנו על המזרון בכוך, תחת המדרגות של הווילה, השתדלתי להרגיש בנוח, אמרת "את נראית כל פעם אחרת". רציתי לטפס על הגג לבד ולשוטט כמו זרה בקומונה שלך, אבל הייתי כמו ילדה. לא סיפרתי לך דבר והשתדלתי להתחבא מהחברים שלך. רציתי שתדע שאני מאזינה כמו מעריצה לקלטות שהכנת לי, לומדת את החומר. מולך אני לא מבינה מה עלי לעשות, אנילאיודעתמהיאהבה אלא זו שלך. אני מתביישת בחוסר אהבתי אליך שהיא גבעול ירוק של חמציץ.

אתה מראה לי את הזרוע, "ניסיתי פעם להתאבד", אני מתיישבת לידך על המיטה הרחבה, נוגעת בצלקת, אבל אין לי מה להגיד או להראות בחזרה. אתה מכסה עם השרוול הארוך "אבל אל תגלי לאף אחד". איך עשית את זה? מתי? אתה אומר שזה היה לא מזמן וזו כבר הפעם השלישית, "מזל שלא מצאתי סכין מספיק חדה", צוחק, זאת הלהקה של איאן קרטיס שהתאבד כשהיה בן 21, אתה מצביע על חולצת טי-שרט חדשה עם הדפס של קווים, אני לא מצליחה להבין את הרעיון, אני מרגישה פתאום רחוקה ממך. אני מסתכלת על השירותים של הדירה הקטנה שלך ומדמיינת אותך יושב שם עם סכין ומנסר את הזרוע ולא מצליח לחתוך את העור, ואני מנסה לראות את הדם אך אין דם.

מדליק סיגריה, שואף חזק בחשיבות אל הריאות, סנטרך הארוך מורם כדי להוציא את העשן, אתה מדמיין שאתה איאן. חוזר אל מדף התקליטים שלך, יודע את כל שמות השירים, הרצועות, המילים, והסיפורים מאחורי כל רצועה, מנקה בסבלנות את העיגול השחור, מניח את המחט בדיוק על השיר "Mother" של ג'ון לנון. המוזיקה קורעת את החדר כשאתה מגביר. אתה מצליח להחזיק את הסיגריה ולסדר בחזרה את התקליט הקודם באריזה ולפני שאתה מחזיר למקום המדויק, אתה קורא שוב את הרשימה על העטיפה ואז הופך ומרחיק, מסתכל על הציור ומצמצם עיניים ושואף שוב.

כשהיינו רק ידידים יכולתי להגיד לך מלים בלי אחריות, להתווכח על שם השיר, להעריץ בשקט אבל עם נוכחות. בלילות כשנשארנו אחרונים לשבת ליד תנור הגז אפילו שהיה חם נצמדנו לאש גלגלנו את המילים לשיחה לא רציפה ופשוטה. עדיין יכולתי להסתכל עד העיניים הגבוהות הירוקות בלי לחשוש. אבל מאז שהחלטת לאהוב אותי נגזר עלי להיות נאהבת.

עוצמת המוזיקה גוברת ואני לא מבינה את המילים, קצות הרגליים שלי קרות כמו אצבעותיך, אנחנו מנסים להתחמם מתחת לשמיכה. אתה מפשיט אותי ואני מפשיטה אותך בחזרה, מנסה להרפות ממחשבה על מהי תשוקה, ורק מצליחה לדמיין את אימא שלך. אבל אני לא מגלה לך, אני גם לא מגלה שאני לא יכולה להפסיק לחשוב עליה, על הסלון הברוקי שלה. אני מוצאת את פניה בפנים של תרזה הקדושה, מלאים רוך. כשאני מסתכלת על הפסל של ברניני אני רוצה להיות כמוה. ואז אני רואה מלאך מתקרב אלי ואני מחכה לחנית ולכאב שיבוא כשזה יקרה וגם לכאב הטוב שיבוא איתו, עז וענוג שלא ארצה שייפסק.

רוברט ווייט נפל מהחלון של קומה רביעית במסיבה של חברים והפך לנכה, הוא כבר היה מוזיקאי גדול, אבל שתה יותר מידי. בחושך הרעיונות מתבלבלים לי ורוברט הוא זה שדחף עצמו עם כיסא הגלגלים מהחלון, בעיני אתה רוברט כשאתה שם את Rock Bottom. העצבות שלי על כך נהיית כמעט אהבה. אין לי אלא ידיעה שזה העולם שלך. אף פעם לא חשבתי על התאבדות.

כשאתה מתקשר אני שומעת צעקה מהכניסה של בית הנעורים, אני רצה ונעמדת על גרם מדרגות מבטון, כשקפיץ הטלפון הלבן והמלוכלך משתלשל מבפנים. לפני שבועיים ויתרתי על הטיול השנתי כדי לחכות לצלצול שלך. ואז כשסוף סוף התקשרת עמדתי בחוץ מזיעה, לא ידעתי להגיד שהתגעגעתי ומרוב התרגשות לא סיפרתי דבר, רק שאלתי אם אתה מגיע בשישי. מקווה שאף אחד לא שם לב שאני לא אומרת כלום כבר כמה דקות. הסתכלתי על השיח ושברתי עלים, החלב נדבק לאצבעות. המשכתי לשתוק דקות ארוכות כששאלת אם אני אוהבת, הקול הנמוך שלך, היה בטוח, ביקש שאגיד את זה בקול רם לשיח ושגם אתה תשמע ולא יכולתי.

אני מנסה להישאר מי שהייתי קודם, לא מדברת עם אף אחד עליך ואף אחד לא מדבר איתי עלינו, אתה הסוד שלי. אתה מלקק לי את העין כמו העכביש בשיר של הcure וקצת אחרי שאתה נרדם אני שומעת מתוך המצעים את המחט מגיעה לעיגולים הקטנים, הריקים, כמו גלים של פלסטיק ואז עולה ועוברת לבד למקום, והסיבובים דועכים לקצב האיטי של הנשימות הישנות שלך.

חושך בהיר מעיר אותי בתנוחה זרה, ואני חוזרת אל החדר שלי. ארבע לפנות בוקר. לנעליים נכנסות חתיכות דשא רטוב, אני נכנסת בשקט שהשותפה לא תתעורר ותקנא, המיטה צרה. המצעים שלך תמיד מסודרים צבעוניים, מתאימים לציור של אנדי וורהול, למאפרה השקופה הגדולה לקירות הנקיים לשולחן השחור, העציצים שלך ירוקים וגבוהים, ואני פתאום לבד. העיניים שלי נעצמות ואני שוכחת אותך.

בלילה פירקו הכלבים מזרון ישן על הדשא, המטפלת צעקה עלי שלא קשרתי את הכלבה. אספתי את החלקים הצהבהבים בכעס, כמעט שברתי את הפח והלכתי ישר לבית ספר. בשיעור תנ"ך מנגנת עוצמה בלי שיר בראש, אני מנסה לתפוס רעיון אבל הדפים דקים מידי. אתה בטח כבר נסעת ולא נתראה הרבה זמן. הצלצול הקרוב יהיה רק דשא והחברים שלי ידברו בלי קול.

מודעות פרסומת

סימביוזה/ גד קינר

פורסם: יוני 2, 2012 ב-שירי אורח
תגים:

נִשְׁמָתוֹ תְּלוּיָה עַל אֶדֶן עֵינָיו כְּשֶׁלֶט

אַבִּירִים מֻכְתָּם דִּמְעוֹת דָּם

שֶׁל הַמּוּבָסִים בּפָאלְיוֹ.

לְצַוָּארוֹ הוּא עוֹנֵד שַׁרְשֶׁרֶת אָזְנֵי

סוּס כְּרוּתוֹת בָּהֶן הוּא מְלַחֵשׁ אַגָּדוֹת

נִשְׁכָּחוֹת. מַקְהֵלוֹת שֶׁל פַּטְרִיקִים

מֵתִים מְמַלְמְלִים אִתּוֹ אֶת הַשּׁוּרוֹת. הַדָּם

הַקָּרוּשׁ בְּשִׂפְתֵיהֶם מַתְחִיל שׁוּב לִזְרֹם,

וּלְהַכְחִיל.

אִלְמָלֵא שִׁעַרְתִּיךָ בְּנִי

הָיִיתִי לוֹטֵף אֶת הָעוֹרְבִים בִּשְׂעָרְךָ,

מַאֲכִילָם בִּבְשַׂר יָדִי.

אִלְמָלֵא שִׁעַרְתִּיךָ בְּנִי

הָיִיתִי רוֹחֵץ אֶת כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ

בְּעֵינַי.

הָיִיתִי שָׁב וּמְחַתֵּל אֶת חַלְצֶיךָ

לְבַל אֵצֵא מֵהֶם עוֹד.

אִלְמָלֵא שִׁעַרְתִּיךָ בְּנִי

הָיִיתִי מוֹשֵׁחַ אֶת רֹאשִׁי

הַבָּלֶה בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן

שֶׁאוּכַל לְהוֹרִישׁ לְךָ אֶת

מַלְכוּת יִסּוּרַי הַמְּתוּקִים.