הארכיון של ספטמבר, 2012

אין שפה שלמה לכל המילים – יש מלאכים שותפים לכל מיני פשעים. אין שפה חתוכה לכל הרגשות – מעט מאוד מן הגוונים הדקים של האורות כונו בשם. מהי משמעות המוזיקה ככלות הכול? להניח לנפש להרגיש שהיא חיה? להניח לגוף להרגיש קשר עמוק לאדם אחר, זר ומוכר. מהם החיים בעצב? תחושה אחת מעורפלת הכוללת בתוכה קשת צבעים רבים ועדינים כל כך!

התכוננתי לנשף העצב הזה. נפשי הוטרדה בלי סוף במחשבות על חיים ומוות, במחשבות על חוסר יכולתי לאהוב את תכולתה, לחזר אחריה ולשרוק לה: "אוי, נשמה, בואי הביתה!" היא תמיד יוצאת לרחוב בזוגות, או עם עוד שלושה, ארבעה או חמישה מלאכים – טוב שיש הרבה כנפיים שאפשר לקשור איתן קשר:

"מרחוק זהב קורא לי

מקרוב פלסטיק מקומט

נשגב, מושפל, מורם, מוגבל

הוא מעביר את חייו בסתר

אוכל בכעס, חולה בכל הגוף

בחושך הוא הגיע

בחושך הוא ילך

ובחושך שמו יכוסה באבן"

(העוקד והנעקד – מתוך "בשדות", אלבומו השלישי של בלחסן)

 

ידועה בציבור ואזוקה בפחדים. בהדרגה נהרסת ההערכה העצמית, האמונה בעצמי, השיגעון מתעבה לכדי חפץ חד, מאיים, חמוש במחסנית התופת של הסיוטים: המעלית נפתחת, אני ואתה נתקעים בין כנפיה, הדלת מסרבת לרכך את ציפורניה. בסרט "לאור מנורת הגז" עם אינגריד ברגמן וצ'רלס בויאר הוא מנסה לשכנע אותה שהיא מאבדת את שפיותה, גורם להבהוב האורות וטוען שהם מהבהבים רק במוחה – כך אני מנסה לגרום לעצמי להשתכנע שהנשמה שכבתה בתוכי מהבהבת שוב בעוצמת נביחה של כלבלב רטוב, שנעזב על הרצפה:

"אני שומע את הקולות:

'קום בחור.

קום.

לך.

בעט.

תחפור. תשבור.

תתקדם. תתלכלך. תגדל. תבנה'.

 

אבל אני מפחד. מפחד.

האדמה הזאת חשודה.

אי־אפשר לסמוך עליה.

 

קשה שלא להחליק."

(עתיד, גבריאל בלחסן)

"סן פדרו" בביצוע הולם ברקות, בשירה פראית, מהבטן, שמסובבת לי את הלב ביד אחת:

"וצבאות וקרקסים ותִמרות עשן כסוף

יתפוגגו לאבק והכול כתמול שלשום.

עם כל המחלה הזאת שהתפשטה בקירות

והלב הזה שדעך לו לאט לאט תחת העץ

נישא על זרועות מוכתמות בפצע

הן מניחות אותי על המיטה

בעדינות מכסות

ומכבות את האור"

(ברוך הבא, גבריאל בלחסן)

בלחסן מתגורר במושב תלמי אליהו שבדרום, גיטריסט ההרכב "אלג'יר", שבגיל 22 התפרצה בנפשו מחלת המאניה־דפרסיה, ישוב לידי. זרועו מקועקעת בפסוקים. ערב המחווה הוא לכבודו, איש לא מצפה שבלחסן יעלה לשיר. הוא עולה. לרגע אני בתוך הלוויה שבה נפתח הארון והמת יוצא מתוכו רוקד ושר כאחוז שדים. מי שחיכה עד הסוף לתחייה הזאת הוא מי שכמוני, האמין בצעדיו החוזרים, הכמו-ראשוניים, של בלחסן לעבר קדמת הבימה, בעיניים הכחולות, הרכות, שיעלו מביצות ירוקות.

עכשיו אני רצה בתוך הצינורות. רצונות מתרוצצים כמו ג'ולות בתוך הגרון. עמוק בניאגרה מישהו מחפש את החיים שלי:

"אני זוכר ריצות ברגליים יחפות

בטן פעורה, ים זועם, אבנים וקוצים.

אני זוכר את שמשון הגיבור שבער בי,

את ישו תלוי על החוף, לבבות כחולים פועמים."

(מחיאות כפיים, גבריאל בלחסן)

סולן "אנטיביוטיקה" מבקש 'להדליק את האורות, אני רוצה לקרוא שירה'. אישה בלי סודות היא מדורה שרופה, מוקפת שרפים, אגרופים ושברי זכוכית של אימה ואושר. אשרי מלאכי גבריאל, העניין הוא להקיש על הקלידים בדיוק ברגע המתאים. המילה הפשוטה ביותר, כשהיא במקום הנכון, מקבלת ברק של עיניים. גבריאל מזיל מעיניי מכמורת של רגש, מעורר את רעם הצרחות, חושף שירים אנושיים, קורעי מסכות:

"מלאכים בשר ודם

בנות הארץ חולמות רוח ואש

מים שוטפים

רוחצים הריסות

ואדמה אדמה חיה קמה

להתחדש."

(בשדות, צוף יובל)

מאז ליל אמש כל הסודות נשרפים בשמש.

גבריאל כפול על הבימה: אמיר גבריאל וגבריאל בלחסן. גבריאל אחד נשאר לנגן וגבריאל אחר מתחיל לשיר. הוא חזר והלך כמו מלאך, לשונו יצאה החוצה לראות אם כלו המים, פעמיים, פעמיים גבריאל. כל עין שלו היא שביל מלאך מורשה מטעם הגיהינום. הדים של תווים מהדהדים במערות האף. צלילים חריפים, מתוקים, מרים, חמוצים שוקעים במערות הגרון, מאחורי הקלעים, מאחורי המוות ההמוני. נראה שהתאבדות היא הדבר הכי פרטי. גבריאל מטייל עם מלאכים לאור ירח ומטפס על עצים בעלי עלי זכוכית, ידו מטלטלת את שלמות הענפים, מציקה לשאלות בלי הרף:

"הייתי רוצה לאהוב אותך. בלי לחכות. בלי הפסקות.

כאן ועכשיו בין ההריסות.

לקחת אותך אתי לתוך הצינורות.

עכשיו מתחילה מוזיקה של מחלה. מוזיקה של גיהינום זה לא אושר.

זה סתם דיכאון." (בתוך הצינורות, אלג'יר)

מישהי נצמדת אל גופו, מחבקת אותו דקות ארוכות. זרועות אחרות מחליפות את החיבוק שלה. בעין אחת הוא נראה לי גבר-שבר, כלי, בן אדם הנתון למצבי רוח, רגיש ועושה קולות של נזקק. בעין הנגדית אני רואה כוכב, מנהיג פולחני, מוצף בנחשול מדהים של כוחות, נערץ.

מישהי ניגשת ואומרת לו: "הגעתי מירושלים במיוחד לראות אותך, אתה נראה נהדר, תחזור להופיע." מישהו מגיח מהחושך כדי להתוודות: "נולדה לי בת לפני חודש, והתרגשתי היום לא פחות." אנשים מסתובבים בצורה מולקולארית, מרחפים בענן כאוטי. הנפש מתעופפת, מלכה בריפוי בריסוק, הבן אדם כלוא, הוא מוציא לשון והיא בריאה, ורודה ויפה.

אושר/ עירית כץ

פורסם: ספטמבר 24, 2012 ב-שירי אורח

קָבַרְתִּי חֲלוֹם

מֵאֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה

כִּי מַשֶּׁהוּ שֶׁמִּזְּמַן סָגַרְתִּי בְּקֻפְסָה

הִבְהִיק בּוֹ כְּמוֹ סַכִּין

שֶׁשִּׁמְּשָׁה כְּלִי רֶצַח.

בְּאַלְפֵי מִכְתָּבִים מְקֻשָּׁטִים

הוּא אָהַב אוֹתִי עַד כְּלוֹת,

וְהַיְלָדוֹת הַקַּלּוֹת רָקְדוּ

בַּשְּׂמָלוֹת הַקַּלּוֹת וְשָׁרוּ,

הֵן הָיוּ מַעֲטָפוֹת שֶׁל קֶסֶם דַּק

וְחִיּוּכִים שֶׁלֹּא הִצְלַחְתִּי לְהַסְתִּיר.

שֶׁלֹּא בְּאַשְׁמָתִי הוּא אָהַב אוֹתִי

עַד כְּלוֹת אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה;

אֲנִי לֹא עָשִׂיתִי שׁוּם דָּבָר רַע,

רַק רִחַפְתִּי מֵחֶדֶר לְחֶדֶר לִקְרֹא

מִלִּים בִּכְתַב יָד מְסֻבָּךְ וְעָצוּב,

אֲבָל פִּתְאֹם הִתְעוֹרַרְתִּי מְבֹהֶלֶת

סְפוּגָה בְּאֹשֶר כְּמוֹ בְּדָם.

בַּבֹּקֶר לֹא עָשִׂיתִי מִזֶּה עִנְיָן.

רַק כִּסִּיתִי הַכֹּל מַהֵר בַּעֲנָפִים,

שֶׁהִתְפּוֹרְרוּ אֶל מִשְׁחַת הַשִּׁנַּיִם

וְצָפוּ בַּקָּפֶה

אִמָּא מְסַפֶּרֶת שֶׁצִּיַּרְתִּי לָהּ עַל קִיר הַבֶּטֶן נְחָשִׁים וְרֻדִּים

וּבִגְלַל זֶה צִיַּרְתִּי לְיָמִים בַּחוּג בַּמּוּזֵאוֹן.

וְשֶׁעָשִׂיתִי גִּלְגּוּלִים בְּתוֹךְ הָרֶחֶם

כִּי נִחַשְׁתִּי שֶׁבְּבוֹא הַיּוֹם אָכֵן אֶהֱיֶה לְמִתְעַמֵּל בְּוִינְגֵיט.

וְשֶׁשְּׁלוֹשָׁה רוֹפְאִים הִתְיַעֲצוּ בְּכֹבֶד

רֹאשׁ אֵיךְ לְהוֹצִיא אוֹתִי

כִּי לֹא לֵדַת עַכּוּז וְלֹא נִתּוּחַ קֵיסָרִי, וְזוֹ אוּלַי עִלָּה

לְכָךְ שֶׁאֲשַׂחֵק בִּבְּרִידְג'.

אֵינִי שׁוֹעֶה לִנְבוּאוֹת תְּפֵלוֹת (הִרְפֵּיתִי מֵהָאָמָּנוּת, עָזַבְתִּי

אֶת הַמַּכְשִׁירִים וְהַקַּרְקַע, גַּם לֹא נִרְאֶה שֶׁאֶתְעַנְיֵן

פִּתְאוֹם בְּמִשְׂחֲקֵי קְלָפִים), אֲבָל כְּשֶׁהִזְכִּירָה אִמָּא

שֶׁכִּמְעַט הָלַכְתִּי פַיְפֶן, שֶׁחָנַקְתִּי אֶת עַצְמִי עִם חֶבֶל הַטַּבּוּר,

פִּתְאוֹם אוּלַי הֵבַנְתִּי לָמָּה מְשׁוֹרֵר.

א. בּוֹרוֹת פְּתוּחִים

אַתְּ עַל הַגַּב,

יָדַיִךְ תּוֹפְסוֹת רַגְלֵי שֶׁלֶט

"זְהִירוּת בּוֹרוֹת פְּתוּחִים".

שְׁנֵינוּ מְרֻגָּשִׁים מִכָּךְ שֶׁאוּלַי

גְּמִירָה בּוֹזְמַנִּית תְּבַקֵּעַ אֶת הָאֲדָמָה,

וּבְמַכָּה

נִשָּׁמֵט לְתוֹךְ חָלָל תַּת קַרְקָעִי, עָגֹל וּמֻשְׁלָם,

מְחֻפָּרִים בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ יָם הַמֶּלַח נָסוֹג

לְהַמְתִּיק אֶת רְגָבָיו.

ב. הַחֻפָּה תֵּעָרֵךְ בַּחוֹף לְמוּל הַשְּׁקִיעָה,

    נָא לֹא לְאַחֵר.

פּוֹסַעַת בְּחוֹפְזָה בְּנַעֲלֵי עָקֵב גָּבוֹהַּ,

מַשְׁאִירָה בַּחוֹל גּוּמוֹת דְּמוּיוֹת מַשְׁפֵּךְ

כְּמוֹ מַלְכּוֹדוֹת אֲרִינָמָל

אֲשֶׁר לְתוֹכָן אֲנִי מֻפָּל,

כְּאַחַת הַנְּמָלִים

שֶׁשָּׁמַטְתִּי כְּיֶלֶד.