פיפיות/ רווית הבה

פורסם: נובמבר 7, 2012 ב-Uncategorized
תגים: , ,

1. במשרד

אתה כל-כך קרוב והשולחן מסתיר. אם רק אשלח יד ואעביר אותה מעל המכנסיים שלך, בטח לא תתנגד. אתה תתחרמן ואחר כך שנינו נהיה מובכים ולא נדבר על זה. ואז יום אחד נהיה רק שנינו במעלית ואתה תיצמד אליי מאחור, כך שארגיש את הזקפה שלך צמודה לתחת שלי. אתה תלחש לי שהתחתונים שלך מתפוצצים ושאתה מת ל-

אבל את נמוכה והזין שלו יתקע לך בגב, הוא גם יפה מדי בשבילך.

נו, למה את חייבת להרוס? ראיתי שגם ערן לא מרוכז בישיבה והגנבתי לרגע מבט למפשעה שלו, אולי גם הוא מדמיין אותנו במעלית, או בחניון התת-קרקעי, או בתא צר בשירותים. לא זיהיתי פעילות אצלו במכנסיים, אז ניסיתי לחזור לפנטזיה שלי שגרמה לי להרטיב קצת. האמת, זה יכול להיות הקטע שלנו, להידפק ולדפוק את המערכת. אם אין חיים בעבודה הזאת, אז לפחות שיהיה סקס… לשלוח ידיים מתחת לשולחן הישיבות ואולי אפילו-

"… נופר, מה את חושבת?" הקול של בועז חדר לפנטזיה שלי. התקתי את מבטי מהפלורוסנטים והרגשתי את הדופק הולם מאחורי העיניים.

"אה, נראה לי שכרגע עדיף לוותר על פרישה ארצית. רצוי להתמקד בנקודות שירות שלא מניבות פדיון גבוה," הבטתי בבועז ולא ממש ראיתי אותו, רק כמה כתמים כחולים-אדומים.

מה נסגר איתך? אולי לא הגיע לך מספיק חמצן למוח שאת מתנהגת בטיפשות שכזאת, מריצה סרטי פורנו בראש במקום להקשיב.

בועז הביט הצידה ושקל את דבריי. ברגעי ה"פריז" שלו יכולתי לראות מאה תהליכי חשיבה שונים שרצו לו בראש. כשלבסוף חזר אלינו, הוא אמר "מסכים. עומר, אתה תוציא סיכום ישיבה. נופר, הגאנט עלייך."

"אין בעיה, עד סוף היום אצלך," אמרתי ורציתי להוסיף שאני מעדיפה את ערן עליי.

רשמתי בראש סיכום ישיבה:

א.       למצוא זין הלילה במועדון.

ב.       לרייר על התמונות של ערן בפייסבוק.

ג.        לחדש לק ברגליים. דחוף!

ד.       קפה לווריד. עכשיו!

ה.       להפסיק לבהות במנורות.

חלק מהנוכחים החלו לקום ממקומותיהם, כשבועז הורה להם לשבת בתנועת ראש קטנה. "אני יודע שכולם עובדים קשה, אבל זה לא מספיק," הנחיריים שלו התנפחו, כאילו הוא הסניף סמים ממריצים. "חבר'ה, אנחנו צריכים להגביר את הקצב! להכפיל פדיון! להכפיל פדיון! שימו את זה כשלט ניאון מול עיניכם! אני רוצה לראות קמפיין 360 תפור כמו שצריך," הוא סקר את הפרצופים המהנהנים ונתקע על הפנים של שגית, הבוסית שלי, אסף את הדפים ויצא. אנשים נקרעים פה, בקושי חיים וזה לא מספיק לו, או יותר נכון לא מספיק לבוס שלו ולבוס של הבוס של הבוס שלו.

שגית נורתה ממקומה בצווחת "הפיפי יוצא לכליות שלי מהאוזניים" וברחה לשירותים. היא בטח התפתלה במקומה במשך כל הישיבה, במיוחד לאור העובדה שהגברים פה מקפיאים את חדרי הישיבות. חיכיתי שכולם יצאו ושלפתי את התחתונים מהתחת. ככה, מול מצלמת האבטחה. בטח המאבטחים צוחקים עכשיו על ההיא עם התחת הגדול שחפרה בתחת כדי למצוא את התחתונים שהלכו לאיבוד בין השומנים.

במסדרון המוביל לחדר שלי התנקזו קולות צחוק, צעקות וצלצולי טלפונים. הנהנתי לכמה פרצופים שלא ידעתי את שמם וכשראיתי את ההוא מהנהלת החשבונות מולי, סתמתי את האף, כדי לא להריח את ריח הזיעה שיאפוף אותי כשהוא יחלוף על פניי. וכשאחת, מחויטת על עקבים, צעדה במסדרון, התאמתי את נקישות עקביי לעקביה. ההסתנכרנות עם קצב של אישה אחרת הרגיעה אותי.

כשניגשתי לפתוח את דלת חדרי, הגיחה עידית מעבר לפינה ונכנסה אחריי עם צרור דפים. "וואו! מה עשיתם שם? פתרתם את משבר הטילים?"

"כן, הרגו אותי. פאק אני לא מאמינה שישבנו שם שעתיים ורבע," התיישבתי מול המחשב והתחלתי לעבור על מיילים. היא התיישבה לידי, לקחה מהדק משרדי ויישרה אותו.

"שומעת?" היא פרשה את הדפים מולה. "יש כאן כמה לקוחות שהקופונים לא עוברים להם." היא לקחה את המראה שהייתה זרוקה מאחורי מסך המחשב, והסתכלה על ההשתקפות שלה מבעד לעשרות טביעות אצבעות. היא שפשפה אותה על הירך שלה, הביטה שוב וסידרה קצת את האיפור הכבד שהיה מרוח לה סביב העיניים. לא נראה לי שהיא מורידה אותו, אלא רק מוסיפה שכבה חדשה בבוקר.

"תשאירי, אני אטפל כשאסיים לעבור על המיילים. החברה הזאת ג'אנקית של מיילים." רציתי שהיא תניח לי כדי שאוכל להעיף כמה שיותר דברים. הבטחתי לעצמי שאצא לפני השעה שמונה, אבל היא נשארה שם ובזווית העין ראיתי שהיא מחייכת. "מה…?" הבטתי בה.

"טוב לך," קבעה. "מי המאושר?"

"מה גורם לך לחשוב שטוב לי ולמה תמיד כשאישה חושבת שלאישה אחרת טוב, זה אוטומטית קשור לגבר?"

"כי… תראי אותך! סידרת את השיער, התאפרת ואת עם חצאית. רק גבר יכול לגרום לך להיראות נשית יותר," היא שלפה עוד מהדק משרדי, פתחה אותו וחיברה אותו לקורבן הקודם.

"את צודקת, אבל זה לא מישהו ספציפי, סתם בא לי מישהו," חייכתי אליה ורציתי לומר לה שאני מתחילה להצטער על עניין החצאית, ירכיים בשרניות חשופות שמתחככות אחת עם השנייה יום שלם, זה לא נעים בכלל, אבל רציתי שהיא תלך ותיתן לי לעבוד. כשהיא נשענה לאחור והתחת שלה החליק במורד הכיסא, הבנתי שהיא הולכת לשרוף אצלי את כל ההפסקה שלה. "מותק, אני חייבת לעבור על המיילים לפני הישיבה הבאה. אני כבר אדבר איתך."

"טוב, אני מחכה ותעדכני אותי לגבי הלקוחות האלו," היא גיחכה ויצאה. המהדקים היו סבוכים אחד בשני ובטוח השאירו לה ריח של מתכת מסריחה ביד. זרקתי אותם לפח וניגבתי את היד בחולצה. אני אוהבת את עידית, כי היא תמיד טועה. היא חושבת שהיא מכירה אנשים וממציאה תיאוריות כל-כך רחוקות מהמציאות. אבל מה יכולתי לומר? שאני מטפחת את עצמי רק כשאני מרגישה חרא עד שבא לי להכניס את עצמי לתרדמת סוכרתית?

השמש החלה לשקוע ישר לתוך מסך המחשב, מסנוורת אותי כאילו אומרת לי "החיים שלך כל-כך דפוקים שהעדפת לבזבז את כל היום שלך בעבודה". די כבר עם הרחמים העצמיים האלה. אימא שלך שטפה כלים שלושים ותשע שנים, בעמידה! ואת יושבת על התחת שלך כל היום.

מפינת האוכל עלה ריח של אוכל ביתי ונשמעו כמה קולות, משמרת ערב יצאה להפסקה. "מה, נופר, את עוד פה? מהבוקר?" הציצה אילנה לחדר שלי בדרך לפינת האוכל, שומרת על הרוטינה הקבועה שלה.

"כן… עוד פה," עניתי בלאות. היא אף פעם לא חיכתה לתשובה. היא מהסוג שעוקץ, בורח ומרכל בפינה. לצערי, החדר שלי נמצא בדיוק ליד עורק הרכילות הראשי. חיכיתי תמיד לרגע שהן יחזרו לעמדות שלהן, כדי שאני אוכל שוב לשמוע את המוזיקה שבוקעת מהרמקולים.

השמש נעלמה מהמסך ויכולתי לראות שנכנסו עוד ארבעה מיילים חדשים. הסתובבתי לעבר החלון ורציתי לקטוף את שלל צבעי השקיעה. שקיעות כאלה תמיד הזכירו לי את הילדות ואת הספר של דיסני, שהייתה מצוירת בו שמש מחייכת וחשבתי שהיא אלוהים. זה לא הפריע לי לקשקש עליה בצבעי פנדה.

2. במועדון

"תזכירי לי בבוקר לפוצץ את נועם," אמרתי לגלית ולקחתי את כוס הבירה מהדלפק הרטוב. "למה לחגוג כאן יום הולדת?" המשכתי לרטון. "זה כבר לא מה שהיה פעם. אפילו הפסקה של שנתיים לא גרמה לי להתגעגע לכאן." היא מצצה את הסיגריה שלה עם כל הפרצוף והנהנה בראשה כאומרת רגע, אני אגיב לך. פילסנו את הדרך לרחבת המטאל והתיישבנו בצד על דק העץ, רחוק מהרמקולים.

"את… אני אגיד לך מה הבעיה שלך," שמעתי אותה מבעד לשורות המצווחות של השיר painkiller. "לא טוב לך כאן כי את לא יודעת ליהנות, דבר פשוט אצלך כולל הרבה משתנים. יאללה אמאל'ה, גזגזי. לכי תמצאי לך זין שירגיע אותך, מה את עושה מזה כזה סיפור?" היא לא באמת ציפתה לתשובה.

אבי בא והתכרבל בין הרגליים של גלית. הוא נראה כמו נער בתול שמחפש נחמה אצל מלכת סאדו. עדיין לא הצלחתי לפצח את התעלומה של איך היא, בתור אחת שיותר מלאה ממני, מוקפת במספר גברים בו-זמנית. היא קמה והצטרפה לחבר'ה שעל הרחבה, ביד שמאל מחזיקה את כוס הבירה וביד ימין פורטת על "אייר גיטר". אני גם רקדתי ככה, אבל רק בראש. חשבתי על מה שהיא אמרה. היא צדקה בזה שאני לא יודעת ליהנות, אבל זאת לא הסיבה שאני לא אוהבת לחזור לכאן. המקום הזה מזכיר לי שלעולם לא אוכל לחזור למה שהייתי פעם.

קמתי ועמדתי ליד הרמקולים. העדפתי שעור התוף שלי יבתק, מאשר שיתווספו לי עוד בורות חפירה במוח. מישהו נצמד אליי ודיבר היישר אל תוך האוזן שלי, עד שכל מילה נכנסה עם משב רוח ורוק.

"למה את כועסת?"

הרמתי את הכתף לעבר האוזן. הבטתי ימינה וראיתי את דניאל. "אני לא כועסת," צרחתי תוך כדי שהתרחקתי מהגוף המזיע שלו.

"את כן. הסתכלתי עלייך מאז שנכנסת. מי עיצבן אותך? אני אפרק אותו," הוא ניפח את החזה הצנום שלו ופרשׂ את ידיו בעמידת ערס- מטאל טיפוסית.

"אף אחד לא עיצבן אותי ואני לא כועסת, סתם אין לי מצב רוח," נשענתי לאחור על הקיר. הו… את כועסת, את זועמת. את הרסת לעצמך את הגוף. את סחורה פגומה ואת כועסת שבן-אדם כל-כך לא בררן מתחיל איתך.

"אז בואי, אני אעשה לך מצב רוח," הוא תפס לי את היד ומשך אותי קדימה. שחררתי את ידי מאחיזתו והוא הסתובב. "מה קרה? יש לך חבר או משהו? אם הייתה לי חברה כמוך, לא הייתי עוזב אותה לרגע." הוא הסיט את השיער שלי אל מאחורי האוזן ומשהו בי התחיל להתחמם.

"לא, אין לי."

"אז אל תהיי כזאת קפואה, בואי, מבטיח שאני אעשה לך טוב," הוא חייך אליי חיוך כובש. דמיינתי אותו כורע באחד מתאי השירותים ויורד לי. רציתי להיכנס איתו לשם ולגמור בצורה הכי סליזית שיש, אבל מצד שני התחלחלתי מכך עד עמקי נשמתי. כל הגברים האלה שמזיינים בחורות בשביל הרקורד, הגעילו אותי; אלה שמזיינים בחורה בשירותים, יוצאים לפניה מהתא בלי חולצה, או בדיוק כשהם באמצע סגירת הרוכסן, כדי שכולם ידעו שהם זיינו את זאת שיוצאת עכשיו.

"אני לא רוצה," אמרתי שוב ושילבתי את ידיי על חזי. אבל אמרת קודם שאת צריכה דחוף זין, הנה זין. את לא יכולה להיות בררנית.

דניאל הסתכל על החזה שלי, נשך את שפתו התחתונה והניע את ראשו מצד לצד. "הפסד שלך. עם הגישה הזאת תמשיכי להסתובב בלי מצב רוח עוד הרבה זמן. אייס קווין." הוא חייך חיוך לא-פגעת- באגו-שלי והלך למצוא את מזלו בבחורה הבאה. פלטתי נחרת צחוק וחזרתי לשבת על דק העץ. לא האמנתי שאחרי כל הזמן שעבר, כולם מתנהגים אותו הדבר. דניאל ממשיך לגרור בחורות לשירותים, נאור מסתכל עליי במבט חושני ושחר מצלם אנשים ברגעי השכרות שלהם. היית מתה לחזור להיות נופר של פעם, זאת שיוצאת מהשירותים עם אחד ה"חברים בפוטנציה שלה" ומרגישה שהסקסיות נוטפת ממנה.

הוצאתי את הפלאפון מהתיק ובדקתי אם אימא התקשרה אליי. בכל פעם, מהרגע בו אני חושבת לבדוק אם היא התקשרה ועד הרגע בו אני מביטה במסך, אני מדמיינת שהנה, עכשיו קרה משהו; עכשיו היא קמה לשירותים או לשתות ובדרך החליקה על טיפות מים ושברה את האגן, אבל גם הפעם לא הייתה שיחה ממנה. ראיתי שהשעה אחת וחצי לפנות בוקר ותהיתי מתי הם יתעייפו, מחר יש עבודה.

גלית חזרה לשבת לידי. היא נפנפה מול פניה עם יד אחת ועם השנייה אספה את שיערה. "ראיתי שדניאל התחיל איתך, לפחות היית מתחרמנת איתו. את לא חייבת להזדיין איתו."

"עם צלחת הפטרי הזאת?" דימיתי פעולת הקאה. "לא בא לי להיות עם מישהו שהיה עם חצי מועדון."

"טוב, תעירי אותי כשהאביר על הסוס הלבן יגיע, הוא בטח יבוא עם ההוא שאמור להגיע על החמור הלבן." אם רק היית כמוה, מזדיינת חופשי כאילו יש לה זין במכנסיים, ככה, בלי לחשוב יותר מדי על מחלות ורגשות. היא לקחה את כוס הבירה מידי ושתתה את כולה. שמחתי שהיא גמרה אותה. ברור שתשמחי, שחלילה לא תאבדי שליטה. רציתי לומר לה שלגברים חשוב להשאיר עלייך סימן.היית מתה שמישהו ישאיר עלייך סימן. מעין סימון דרך של "הייתי כאן", אפילו גברים מזדמנים שמתיישבים לידך באוטובוס ומפשקים רגליים והירך שלהם נצמדת לשלך ואת מנסה להידחק כמה שיותר לפינה, אבל הם רק מרחיבים את הפישוק, אז את משלימה עם זה. זה הכי קרוב למגע של גבר שתקבלי. ואז הם קמים והירך שלך חוטפת מכת קור ומקווה שהירך הגברית תחזור ותחמם אותה שוב. ועוד רציתי לומר לה שאני לא רוצה להרגיש ככה, כי זה כמו כאבי פנטום ושנמאס לי ליפול תמיד על הדפוקים, שתמיד הכי מושכים אותי. נמאס לי לרדת להם ולתקן אותם כמו איזו מוסכניקית. אבל שתקתי. השיחות האלו עייפו אותי.

נכנסתי הביתה והשתדלתי לא להרעיש כדי לא להעיר את אימא. כל פעם כשאני חוזרת מאוחר, אני נזכרת בפעם הראשונה שחזרתי בבוקר, אחרי בילוי במועדון, ובפניה שמקבלות אותי בברכת "שרמוטה" ו"מה אבא שלך היה עושה לך אם הוא היה פה". כמה שנים אחרי והיא המירה את משפטי הארס בכאלה שגורמים לי להרגיש רגשות אשם על זה שאני עוזבת אותה לבד, ותמיד מתחשק לי לענות לה שאני לא בעלה, אלא הבת שלה ושמותר לי לעזוב. אבל אין לי לב.

3. בבית

מצמצתי כמה פעמים וניסיתי להבין מה אני רואה. זה היה שעון קיר. שש וחצי בבוקר. סבתא באמת מתה, אבא עוד חי, הגבר לא היה אמיתי והחלום על העכביש שוב חזר. כמה פעמים דברים יכולים להישבר ולהצטלק עד שאי אפשר להדביקם שוב? מתישהו הם יהפכו לחלקיקי רסיסים וכמה חלקים ייעלמו מתחת למיטה או לארון, ולא אמצא אותם שוב.

שני הפלאפונים התעוררו וניסרו לי באוזניים. השתקתי אחד וגירדתי את עצמי מהמיטה כדי להשתיק את השני. הודעה מאלי: "חג חמישי שמח!" לא הגבתי. עוד אחד שמחפש רק ללקק את הזיגוג. היחיד שהוציא ממני סוג של רגש בשבועות האחרונים היה אלון. חודש וחצי אחרי ואני עדיין נכנסת לפרופיל שלו בעכבר קפה. כמובן שלפני כן הקפדתי להתנתק מהיוזר שלי, שלא יראה שהצצתי. חלמתי עליו לא מזמן, בחלום הוא שלח לי הודעה: "ככה יפה להיעלם? לא מתקשרת, לא כלום." התעוררתי בעצבים על תת-המודע שלי, שמסמס לי חלומות מכאיבים כאלה. חברה אמרה לי פעם שכשבחורה מתקנת גבר זה אף פעם לא בשבילה, אלא לבאה בתור וזה באמת ככה. כל היום חשבתי שעכשיו הוא ישלח את ההודעה הזאת, אבל הוא לא. הוא באמת רצה להיות לבד. לא איתי. אולי אני סתם נאחזת במשהו שבכלל לא היה קיים, רק בגלל שאין משהו אחר.

דשדשתי למקלחת. שיחקתי קצת עם הברזים ונזהרתי לא לגעת בברז התחתון כדי לא להתחשמל. כשהסתובבתי לקחת את הסבון, חטפתי זאץ בתחת. למה לא הזמנתי חשמלאי? עצלנות, גורם ההפתעה, הרס עצמי, אני לא יודעת בדיוק. בסוף אני עוד אגלה שיש לי כוחות-על כתוצאה מזרמים חשמליים בעלי מטען נמוך שזרמו דרכי במשך השנים. מחיכוך הירכיים של אתמול נותר פצעון קטן, פוצצתי אותו והתענגתי על הכאב. כמה קילוגרמים פחות ולא תצטרכי למרוח קרם נגד שפשפות.

כשהמים נגעו בשיער, הרחתי את כל הסיגריות שעישנו במועדון ונזכרתי בדניאל. כאילו באמת הייתי נכנסת עם הבקטריה המהלכת הזאת לשירותים ואחר-כך עוד הייתי נותנת לו את הסיפוק לצאת "גבר-גבר". אבל בחיים אני לא אהיה אימא שלי, האישה המושפלת הזאת, שנשלטת על-ידי גבר. לא תהיי? אבל היית. זוכרת את אריק? כל-כך רצית שהוא יהיה החבר שלך, שזרמת עם הרצונות שלו. כולם ידעו שיש ביניכם משהו, אבל לא באמת הייתם יחד, נכון? הוא אף פעם לא הזמין אותך לדייט, אף פעם לא בא לבקר אותך בבית, אף פעם לא באת אליו ואף פעם לא עשיתם סקס במיטה. תמיד ברכב, בחוף הים, בסמטה חשוכה, והוא אף פעם לא הציג אותך כ"החברה שלי". וכשהעזת לדרוש יותר הוא אמר "אין דבר כזה אהבה" ורק אז קמת והלכת. ואת זוכרת מה קרה כשראית אותו אחרי שלושה חודשים עם מישהי אחרת, שהתגנדרה בתואר "החברה של"?

כן… דווקא היה לי תואר, "היזיזה של". איך אפשר להכיר מישהו ככה? כולם מחפשים רק לזיין ועד שגבר כן רוצה מישהי לקשר, היא תמיד תהיה הרזה. מישהי עם משקל עודף תהיה רק בובת מין מנופחת, זאת שצריך להסתיר אותה מהחבר'ה. מה עם תמיר? הוא מאוד רצה אותך ולא הסתיר אותך, אבל את החלטת שהוא לא מספיק "גבר" בשבילך. זה לא קשור למשקל, זה קשור למרירות ולחוקים המטופשים שלך. את בחרת להקיף את עצמך בחומות.

כן! כי כמה אפשר להיפגע ועדיין לחשוב חיובי? עדיף לא להרגיש בכלל!

את כל הזמן חייבת לנתח דברים, כל הזמן לחשוב, לחשוב, לחשוב עד שהרגע חומק ואת נשארת בתחושת החמצה. מכירה את המשפט של קאמי "המתחיל לחשוב מתחיל לחפור תחתיו"? הוא נכתב עלייך.

 

התעטפתי במגבת והעברתי יד על המראה. תמיד כשאני בוהה בבבואה שלי יותר מדי זמן, אני מרגישה שאני לא מכירה אותי, שהמעטפת החיצונית היא לא אני. זה כמו לחזור על השם הפרטי מספר פעמים ברצף עד שהוא מתרוקן מעצמיות. לרגע יכולתי להבין למה סבתא הייתה צועקת על המראה "צאי מכאן".

בעשרה לשבע שגית, סוסת עבודה שכמותה, התקשרה אליי מהמכונית. לא מספיק לה שאני במשרד יותר ממה שאני בבית, אז היא גם מתקשרת אליי לפני העבודה.

"היי שגית." מה היי? למה את עונה לה בכלל?

"היי מתוקה," שמעתי את קולה המעושן.

"כן?" ישר ולעניין.

"מתי את באה? כשתגיעי אנחנו צריכות לשבת על כמה פעילויות לשבוע הבא. צריך להתניע אותן עד יום שני."

"בסביבות שמונה," עיקמתי פרצוף והמשכתי לנבור בערימת הבגדים בארון.

"אחלה, אז נתראה. ביי." היא לא חיכתה לביי שלי.

שלפתי חצאית קפלים שחורה, שהגיעה קצת מעל הברכיים וחולצה שחורה עם תחרה שכיסתה על מחשוף עמוק. הפעם זכרתי למרוח חמאת גוף גם בין הירכיים. הוספתי עוד שכבת לק אדום על ציפורני הרגליים ונעלתי את סנדלי פגי באנדי שלי. הצצתי במראה והרגשתי מחופשת, אז הוספתי גם שכבת אודם אדום. מחופשת? אוי שתקי, המראה הזה עושה לך רק טוב.

המטבח היה ספוג לחות מהבישולים של אימא, שהספיקה כבר לטגן שניצלים ולבשל מרק, אורז ותפוחי- אדמה לשבת. היא עמדה מול הכיור וחתכה חצילים. הרגליים שלה מאחור נראו כמו רגלי דחליל והשיער, חצי אסוף בצמה וחצי מתקרזל מעלה, הזכיר לי את הגורגונה מדוזה. פעם היא הייתה מסובבת את הראשים של כל גברי השכונה והנשים היו מביטות בה בקנאה. היום הם מסובבים את ראשיהם כדי להביט באישה שבעלה נטש וסימן אותה כסחורה סוג ב'.

"אימא, אני זזה." היא קפצה ושמטה את הסכין.

"משוגעת! הייתי חותכת את היד בגללך!"

"סליחה," אמרתי ומיד פרצתי בצחוק. זה רק גרם לה להתעצבן עליי יותר. "לקחת את הכדורים שלך?" שאלתי אבל בכל זאת הלכתי לבדוק בסדרן התרופות.

"כן," שמעתי אותה עונה לי. "מה את חושבת, שאני יחכה לך? אני מחמש על הרגליים."

שלפתי מדבקה "ששומרת על הזיכרון", כמו שד"ר סופיה אמרה, והדבקתי לאימא על שכם שמאל. היו לה כבר כמה סימני מדבקות עגולים על השכמות, שגרמו לה להיראות כמו מעשנת בגמילה. לפעמים שכחה היא דבר מבורך, אבל רק למי ששוכח, לא למי שנשאר מאחור. השתדלתי שלא להתעמק בעור הרפוי. הוא הזכיר לי את סבתא, אבל היא כבר מזמן איננה ואין מי שיחצוץ בין אימא לבין המוות ויש כל-כך הרבה דברים שאני צריכה להספיק בשבילה, אבל אין לי כוח לחשוב על עצמי.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s