הארכיון של יוני, 2013

הוּא בִּקֵּשׁ

לְהַלְבִּין אֶת הַיָּרֵחַ

בָּרַבִּים,

לְהַאֲדִים אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

הַמִּסְתַּמֶּקֶת,

לְהַפְרִיחַ אֶת הַפֶּרַח

הַמַּדְהִים,

לִרְאוֹת וְלוּ כְּשֶׁמֶץ

חַמָּה מִתְקָרֶרֶת

הַמִּסְתָּרֶקֶת בָּרוּחַ.

הוּא אָבָה

לְדַבֵּר אֶל הָעֵצִים

וְהָאֲבָנִים,

לְשַׁתֵּף אֶת הָרַבִּים

בַּיְחִידִים,

לְהַאֲפִיל אֶת הַחֹשֶׁךְ

הַחֲמַקְמַק,

לִשְׁמֹעַ וְלוּ לְרֶגַע

שׁוֹפָר נִשְׁנָק

הַמְחַכֶּה.

לְהִפָּתַח.

הוּא הִשְׁתּוֹקֵק

לְדַבֵּר עַל הַכֹּל

לְלֹא קוֹל,

לִבְכּוֹת בְּעֵינַיִם

עֲצוּמוֹת,

לְדַבֵּר דִּבְרֵי הֶבֶל

בַּחָכְמָה יְתֵרָה –

וְלֹא נַעֲנָה.

>>
גַּם הַתִּינוֹק הַמְּצֹרָע בְּיוֹתֵר יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ
אָזְנָיו עֲשׂוּיוֹת לֶחֶם
אִמּוֹ אֵין לָהּ רַגְלַיִם
מִישֶׁהִי מְסָרֶקֶת אֶת שְׂעָרָהּ.

>>
בְּבֵית הַתְּפִלָּה
הוֹשֵׁט יָדַיִם מְנֻפְּחוֹת וְרִידִים לַשָּׁמַיִם
עֲצֹם אֶת עֵינֶיךָ הַבַּצַּקְתִּיּוֹת
וְשִׂים מִבְטָחֲךָ
בַּצִּפּוֹר שֶׁיָּכֹלְתָּ לִהְיוֹת

עוּף רָחוֹק אַל הַמִּדְבָּר
זַוֵּג בֵּין הַצַּעַר וְהַסֶּבֶל
הוֹלֵד אֶת הַזְּמַן.

<<
הַמּוֹרֶה שׁוֹאֵל אֶת הַיֶּלֶד: מָה יָפֶה?
שֶׁמֶשׁ, יָרֵחַ, פְּרָחִים, לְשַׂחֵק כַּדּוּרֶגֶל

וּמָה מְכֹעָר?
רֶגֶל, יָד, שְׂפָתַיִם

אִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ מָתַי
עוֹנַת הַקָּצִיר תִּגָּמֵר

נָהָר עָצוּם שֶׁנָּע בְּכוֹחַ אַהֲבָה
זְרֹם לְכָאן.

בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז הַשָּׁקֵד פּוֹרֵחַ

בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז מְצַפִּים לְאוֹרֵחַ

לֹא לְשֻׁתָּף

רוֹחֲצִים יָדַיִם בְּסַבּוֹן וְגַם אָז

נוֹגְעִים מֵרָחוֹק

לֹא תּוֹקְעִים כַּף

בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז אֲנִי אוֹכֵל

חָרִיף וּבַיִת חָם

בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז אֲנִי מֻפְלְטָה

אֲנִי חַפְלָה

אֲנִי כָּבוֹד

אֲנִי עַצְלָן

אֲנִי כָּל מָה שֶׁלֹּא הָיָה פֹּה פַּעַם

כְּשֶׁהַכֹּל הָיָה לָבָן

אֲנִי הַהֶרֶס

הַחֻרְבָּן

הַשֵּׁד הַמְּזֻיָּן

הָעֲבַרְיָן עִם הַכִּפָּה

בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט

אֲנִי קִבְרֵי צַדִּיקִים

וּקְמֵעוֹת

אֲנִי עַרְס

אֲנִי יָאלְלָה

כַּפַּיִם

וּמוּזִיקָה זוֹלָה

תַּת־תַּרְבּוּת

תַּת־רָמָה

אֲנִי שֹׁרֶשׁ עִקֵּשׁ

וְקוֹץ בַּתַּחַת

אֲנִי שַׁקְרָן

הָרֵי הַגִּזְעָנוּת הִיא נַחֲלַת הֶעָבָר

וּמֵתָה מִזְּמַן

אֲנִי לָקְחוּ לִי שָׁתוּ לִי

אֲנִי סְתָם בַּכְיָן

אֲנִי עֶצֶם

בִּלְתִּי מְזֹהֶה

תָּקוּעַ לְךָ כָּאן.

לֹא הִתְאַבַּלְתִּי עַל קַנְיוּק

וְשָׂרַפְתִּי אֶת הַסְּפָרִים שֶׁל נָתָן זַךְ

וְלֹא חוֹגֵג לָךְ עַצְמָאוּת

עַד שֶׁתָּקוּם לִי מְדִינָה

אִם תְּגָרְשִׁי אוֹתִי אֵלֵךְ.

רַק אַל תִּקְרְאִי לִי בְּשֵׁמוֹת

הֵבַנְתְּ?

הייתי קבור חי,

אבל אני לא בוכה.

האוכל שאכלתי

רצה לחזור,

לצאת ממני,

כמו שאני רציתי לחזור

לרחם שממנו,

יצאתי.

כשאחרים היו מקבלים חיבוק

כשהם היו עצובים,

הייתי מקבל כדורי הרגעה,

אבל אני לא בוכה,

גם אז לא בכיתי,

לא הייתי אומר אף מילה,

בקושי דיברתי עברית ממילא.

בקושי דיברתי.

לקחו ממני אפילו את החתול שלי,

אבל אני לא בוכה.

רוסים מסריחים הם היו אומרים,

ניסיתי להריח את היד שלי,

אין שום ריח,

פשוט עור.

לא הייתי בטיול שנתי,

המורה אמרה שלהקיא

כמו שאני עשיתי בפעם שעברה

לא מקובל

ועדיף שלא אסע,

כי הדרך ארוכה.

בעצם לא הייתי באף מקום.

אבל אני לא בוכה.

אף פעם לא.

מזל / אביחי קמחי

פורסם: יוני 22, 2013 ב-שירי אורח
תגים: ,

אֲנִי אִישׁ מְאַחֵר

אֵחַרְתִּי לָלֶכֶת

נִגְמַלְתִּי מִמּוֹצֵץ בְּגִיל שֵׁשׁ

הִתְמַהֲמַהְתִּי בַּהֲגִיַּת אוֹתִיּוֹת הָאלף בית

כָּשַׁלְתִּי לְאֹרֶךְ זְמַן בִּקְרִיאַת מְחוֹגֵי הַשָּׁעוֹן

הִשְׁתַּהֵיתִי בַּהֲבָנַת טִיבָם שֶׁל אֲנָשִׁים רָעִים

נִגְמַלְתִּי מִנִּיקוֹטִין רַק לְאַחַר שֶׁסַּרְטָן הִתְפַּשֵּׁט בִּי

אַךְ הִקְדַּמְתִּי, רַעְיָתִי,

כְּשֶׁבָּחַרְתִּי בָּךְ

בְּעוֹדֶנִּי נַעַר

וַאֲנִי רוֹצֶה לְאַחֵר אֶת יוֹם מוֹתִי

שיכון סלע/ רועי חסן

פורסם: יוני 16, 2013 ב-שירי אורח
תגים:

נולדתי בשיכון סלע, שכונת רכבת

ללא זכר לסלע, בלוק

שלוש קומות, קומה ראשונה מעל

המכולת של גבי. כשאני נזכר בה היום אני פוחד

להוסיף חטא ולייפות אותה

במילים שכיעורה התמיד בעקשנות לדחות.

אז איך בכל זאת אני אמור

להסביר לאנשים ששכונת הרכבת הייתה

מקום לא רע לגדול בו.

כמעט בכוונה הייתי מאחר את ההסעה

לבית הספר, הייתי הולך ברגל ובידיים

הייתי דג ראשנים לתוך בקבוק פלסטיק מתוך בורות

גשם.

וביער אחרי פסי הרכבת בנינו

מחנה בצמרת עץ, אני זוכר אבל

לא זוכר על מה דיברתי אז

ואיך העברתי את הזמן

כשלא שיחקתי כדורגל.

חנניה בן שבת זיכרונו לברכה קרא לי far west

על שם המלצר הפוזל מהמסעדה הגדולה

ואהרון העיראקי היה יוצא מהחלון

מחזיק טייפ דאבל קאסט ושר

בום בום מדברים גולו גולו

בום בום מבטיחים פאקה פאקה

וכרמל דוקאס עם האופניים היה היחיד

שאיכפת לו מהגינה בבלוק, הוא טיפל בה

והפך אותה לגן פורח מלבלב כהזיה

בין בטון כללי, קבוצתי, פרטי, אדיש

ולא איכפת לי.

ולמי איכפת?

לי איכפת?,

פעמיים ביום אני עובר שם

בדרך לעבודה וחזרה

לבית המזמין שאני

משכיר על הים באולגה

ולא מריח את הסירחון

שהביוב מקיא שם

את כל הג'ורה.

לא רק סירחון עולה

מצינורות הביוב, גם מילים עניות

מאמצות לחיקן אין

כמוטו לחיים. מטפחות דלות

במסירות יומיומית,

כבאות בקודש, כמדברות תפילה.

מילים שבקושי גומרות את החודש

ומילים שלא גומרות את החודש

ומילים שחושבות על עכשיו או מקסימום מחר ולא

מילים שחושבות לטווח ארוך.

מילים עלובות, לעולם לא יוכלו להרשות לעצמן

לקנות מטאפורה קלושה במחיר מציאה של פעם

בחיים. מילים מותשות שרוצות רק טלוויזיה, תמיד

עייפות בכדי ליהנות ממשחקי לשון.

עד כמה שאוכל אנסה שלא

להמחיש את המציאות

כדבר אחר ממה

שהיא, מילים מקומיות

נאסוף מהכביש, כביש

אחד ללא מוצא, מסתובב

סביב עצמו כאילו היה כביש

אחד לבדו בעולם.

בנו שם גשר עוקף למסילת הרכבת

לגשר קראו על שם אריאל שרון,

אנגלר ואני נוסעים שם

לפחות פעמיים ביום ורואים את האזור

המסומן, מגודר ברזל לבן

ובד ירוק מסתיר את

השכונה כמו גטו. מאות אנשים נותרו

פעורי פה בטקס חניכת גשר

אריאל שרון החדש והמרשים.

וכולם אמרו תודה לאל

"נגמרו הפקקים".

בבית בו נולדתי

החלון פתוח, מישהו אחר דואג

להכניס אוויר.

אֵם וּבִתָּהּ נִפְגָּשׁוֹת

בְּבֵית קָפֶה אָפְנָתִי

רוֹכְשׁוֹת טֶלֶפוֹנִית מִנּוּי

לְעִתּוֹן יוֹמִי.

הָאֵם מוֹשַׁחַת אֶת צִפָּרְנֶיהָ

בְּלַכָּה

וּמְשַׂרְטֶטֶת בְּיַד מְגֻיֶּדֶת

קַו מִתְאָר לִשְׂפָתֶיהָ

הַמֻּדְגָּשׁוֹת מִמֵּילָא.

יֵשׁ לָהּ בֶּטֶן שְׁטוּחָה

וְיַשְׁבָנָהּ הַמּוּצָק נָתוּן

בְּתוֹךְ גִ'ינְס צָמוּד.

הִיא נָאָה, כְּבַת אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ

הִיא הָיְתָה פַּעַם

אַבָּא