הארכיון של דצמבר, 2013

קהילתנו/ אלון בר

פורסם: דצמבר 1, 2013 ב-שירי אורח
תגים:

נער הומו של תחנה מרכזית

מציץ בי דרך גדוד עברי צולע

והר ציון שוקעת אחריו

בחניון העלייה נשמעות גניחות

מתח חשמלי דקות ו-

מרדים הנער הלילה את אלנבי

בערב רב ושפות זרות

וקורע הלילה את שמלותיו

יש לו תחתונים מזהב

ספריי פלפל שהותז

לכל איבר

יש יעד

נערים שבורי עקב וכנף

מתרסקים עם לחש

רציף מוניות השירות

משהו ער בגן הרכבת

משהו נע בין המכוניות

מי פנוי בקיבוץ גלויות

נער מהבהב

בין אותות

לזרקורים

נער מוצצת דובדבן ממתכת

ובולע סרפד קוצני

יש לו לשון אקונומיקה

יש לו פצעי בגרות

יש לו אוטובוס ראשון

ושיחה אחת

שלא נענתה

מגדר עדתי/ אלון בר

פורסם: דצמבר 1, 2013 ב-שירי אורח
תגים:

א.

בגיל שלוש עשרה נהגה רוזה ללפף שרשרת זהב סביב צוואר נכדיה

לפרום שלושה כפתורים בחולצותינו הלבנות

לעמוד אתנו על הרגע בו

הפכנו גברים.

ב.

אני לא זכיתי לשרשרת זהב ממך, רוזה

ירושת השער שפרע מתוכי פרע וטרף את נפשי

נבהלתי מן הסערות ובלילות רוזה,

בפינצטה של אמא

תלשתי אתכן

אחת, אחת

ג.

הגבריות שלי היא המזרחיות שלי

הנשיות שלי היא האשכנזיות שלי

אני כותב שירה כמו אישה אשכנזייה

ורב עם חבר שלי כמו גבר מרוקאי

זוכרת, הקנאה של חיים

שעלית על מטוס לאמריקה

והוא נשאר

 לבדו.

ד.

לדרום תל אביב אין מגדר,

פעם  גם את אמא היית בורחת לפה

מספרים שהיית רצה יחפה באלנבי

מספרים על שערך הפרוע שנפרע בריבית מסובבי הראשים שצעקו

פרחה – זה שם יפה.

ג'ורג'ט – זה צרפתי

תראו איך אפשר לתקן

שושי בר – מנהלת חנות בכיכר מלכי ישראל.

ה.

אין מגדר ביער הזיכרון

כולם חושבים ששורשים עבים הם זכר

אבל את יודעת מה שלא כולם חושבים

לא הייתה לנו ברירה

הייתי חייב לכתוב

זאת פרקטיקה של הישרדות.

ו.

על החשבון אני אשלם בשניהם

כאשכנזייה המעקמת שפתיה

כמזרחי המקושש בכיסיו הריקים

אין סקס אחר

אין זהות מזרחית

יש פצע.

חלוק/ ריקי כהן

פורסם: דצמבר 1, 2013 ב-שירי אורח

קֻפְסַת הַשִּׁמּוּרִים הַחֲתוּמָה שֶׁל הַזִּכָּרוֹן

נִפְרֶצֶת פִּתְאֹם

זֶה הָרֵיחַ שֶׁל אִמָּא

כְּאִלּוּ לֹא הֶחֱלִיפָה אֶת כָּתְנוֹת נַפְשָׁהּ כְּבָר שְׁלֹשִׁים שָׁנָה.

הָרֵיחַ מְכַוֵּץ וּבוֹרֵא אוֹתִי

בַּת חָמֵשׁ אֲנִי נִתְלֶשֶׁת מִמֶּנָּה

הִיא נְמוֹגָה בַּעֲשַׁן "אֵרוֹפָּה"

בַּחֲלוּק מֵלַנְכּוֹלְיָה פִּרְחוֹנִי בִּלְתִּי כָּבִיס

כְּשֶׁאֲנִי לוֹמֶדֶת עוֹד לִפְנֵי כִּתָּה א

לְהִתְחַמֵּם בְּעוֹרִי שֶׁלִּי

וְאַחַר כָּךְ

לְלַמֵּד אֶת כְּתָלֵי הַבַּיִת

לִסְתֹּר אֶת רֵיחָהּ הַנִּצְחִי

בְּחֻמְצָה שֶׁכָּל כֻּלָּהּ

בְּרִיאוּת

כְּמַבָּט מֵהַשְּׁפֵלָה עַל הִינוּמַת הָעַרְפְּיחַ מֵעַל מִישׁוֹר הַחוֹף

הַחוֹשֶׂפֶת בְּחַדּוּת דָּבָר יָדוּעַ וּמֻדְחָק לַנִּמְצָא תַּחְתֶּיהָ

אַתּ מִתְבּוֹנֶנֶת מֵהַמֶּרְחָק עַל חַיַּיִךְ:

זָר לֹא יָבִין

כֵּיצַד כִּילָּה הוֹפֶכֶת לִכְלִיאָה מִבְּלִי שֶׁשַּׂמְתְ לֵב לִנְקוּדַּת הַמַּעֲבָר.

הַבְּרִיחָה לֹא תּהְיֶה שְׁלֵמָה:

לְאַחַר שֶׁהַגּוּף יַחְלִים,

גַּם אִם כָּל הַפְּסִיקוֹת יִהְיוּ לְטוֹבָתֵךְ

וְדַוְקָא אִם הַיְּלָדִים יִשָּׁאֲרוּ אֶצְלֵךְ

פָּנָיו יוּטְחוּ בְּפָנֵיִךְ

שׁוּב וְשׁוּב דֶּרֶךְ תְּוַאי פְּנֵיהֶם הַמְּשֻׁתָּפִים.

לְפָחוֹת יֵשׁ סִכּוּי שֶׁיִּגְדְּלוּ בַּאֲוִיר נָקִי.